זה מ ר ת ק

באנגרים:
- שלא ניפול למעלה
- בראשית
- אבל אהבה

כיוון (מפתיע) נוסף הוא העיבוד האלקטרוני המצוין של האלבום. המוזיקליות האינטנסיבית היא לא אנטי־הרמונית או מחוספסת, אבל היא מכניסה לשיר נוכחות נוספת לצד הסחף הווקאלי, אולי נגיעה של מישהו מהצד השני של המוות. המקרים בהם הכיוון הזה מצליח הם שיאי האלבום בעיני, שאחזור אליהם בעתיד.

מעניין לראות את הכלים בהם היא משתמשת כדי לגשר על הניגוד, כשהיא מצליחה לעשות את זה. כיוון אחד, שמשותף לשני היוצרים, הוא זה התיאטרלי. חלק מהשירים מרגישים כמו שירים מהצגה. לפעמים דיין (או זמר אורח) הוא דמות בשיר, לפעמים מסיקה היא זו שמספרת סיפור.

נתחיל מהסוף, בהרבה מהמקרים מסיקה היא זו שמנצחת. הרגעים הפחות־מעניינים של האלבום הם פשוט שירים של מירי מסיקה. זה לא ממש משנה אם היא כתבה את השירים או אריק ברמן או אסי דיין – בסוף זה הקול שלה ואותו סחף הרמוני מהפנט, לאב איט אור ליב איט.

הוא התעסק באופן אובססיבי במוות ובמערכות זוגיות כושלות והתענג על חיבורים בין הגבוה לנמוך ובשליית יהלומים מהדוחה. הניגוד הזה הוא הסיבה שהכותרת 'מירי מסיקה שרה אסי דיין' מסקרנת אבל גם קצת משונה.

טראומות מודחקות: דיסק מאה שירים ראשונים בילדות שנשרט בדיוק בשיר הזה, בקטע של קוקוריקוקוקוקוקוקו

נסכם את זה בכך שאני לא יודע לאן כל זה הולך, וזה די נורא. רוצה לחזור להיות מי שהייתי אז. זה לא שהייתי מבסוט נטול חרדות ומרוצה מחיי, אבל לפחות הרגשתי שדברים זזים לכיוון כלשהו. החיים נעצרו לשנה, ועכשיו הכל מלא חלודה ומריח מעובש.

ניתן לומר בזהירות שזה אומר שנכשלת

והנה אני שולח את זה לחברים וכותב שזה הדבר הראשון שקראתי שלו שאני מוכן לקרוא לו שיר

חזרתי לרועש בגלל המלחמה והמילואים, וזה גם מוזר וגם מחזיר אותי לימים בהם לבחור צלצול היה דבר ממש ממש חשוב (ויש לי צלצול נהדר)

באחד מבסיסי צה"ל בעת הזו יש ש"ג עם שני חיילים משועממים ושלט ענק עם QR שמוביל, כמובן, לגוגל פורמס בו נרשמים כשנכנסים לבסיס