כישויות תרבותיות (לפחות אצלי בראש), אסי דיין ומיקי מסיקה הם שמן ומים. היצירה של מסיקה שואפת תמיד להרמוניה. תנועה שמתחילה ומסתיימת בקול הבלתי נתפס שלה שבזרימה שלו היא יכולה לשיר על כל קשיי העולם בלחן רגוע שמציב כל קושי במקומו. דיין, לעומתה, עשה רושם של סאקר של צרימות –

לפני קצת יותר משנה דברים הלכו לאיזשהו כיוון. עבדתי בלהתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה, התחלתי לעבוד על כתב יד לספר שירה, השתתפתי בפודקאסט שאני חושב שהיה לו סיכוי להצליח ולשמר קשר משמעותי עם עולם בתי המדרש.
ואז המלחמה. מילואים אינסופיים. לא התקבלתי לתואר, הקשר עם הישיבה ניתק, לא נגעתי בשירים.

המנגנון שמתחיל לתקתק כשממש לא טוב לי בחיים הוא רצון לכתוב את זה אסתטי ומעורפל א־לה גיל 18. באיזשהו מקום אני משוכנע שזה ממש יעשה לי טוב, אבל זה פשוט טיפה פאתטי יותר מהמקומות שאני מוכן להגיע אליהם.

מתחשק לי קצת להיות כאן מישהו אחר. אני לא ממש יודע מי ומה דעתי לגבי התשוקה הזו, אבל זה מתחבר לי לתחושה כללית בעת הזו. אני עושה במילואים דברים שונים מאוד מבחיים, ולא יכול שלא לתהות אם אולי עדיף לשים את הז'יטונים במקום אחר, מתיש פחות, מזה שאני מכוון אליו כרגע.

כשאני נכנס לחדר אני מתלבט תמיד בין לשתוק שנייה ולפספס את המומנטום, או לדבר ולפספס את הנקודה.