נוט טו סלף: אתה יכול לספר לעצמך שאתה בסדר, אבל בפנים אתה יודע שאתה לא.
יום רודף יום ואתה מרגיש תקוע במקום.
אותה עבודה, אותו שכר וכשקמת ועשית צעד משמעותי ואמיץ, הגיעה המלחמה ושמה את הכל בסטנדביי.

אותו כאב של לב שבור שרדום רוב הזמן אבל מתעורר מדי פעם ונותן כאפות. בסופ"ש האחרון זו היתה אחת <<

‏אמא בבית החולים כבר כמעט שבוע ועדיין לא מצאו ממה הצהבת החריפה.
‏אתמול בערב עשו MRI ואנחנו מחכים לתוצאות.

‏חוסר הודאות והסטרס גומרים אותנו.

‏בעבודה מתחשבים, אבל המשימות ממשיכות להצטבר ואני כבר לא יודע מה לעשות קודם, אבל עם זה נתמודד

‏מקווה שהיום נקבל תשובות טובות ונשכח מהשבוע הזה.

‏זו הפכה להיות רוטינה:
‏מכיר מישהי שמוצאת חן בעיני וקולט שגם מצדה יש עניין —> התלהבות של כמה שעות —> ההתלהבות יורדת ולא בא לי להתקדם —> עוצר לרוב עוד לפני שמגיע לדיבור על דייט (לרוב לא מגיע לשלב השיחה)—> גל געגוע לאקסית.

‏אין בזה שום היגיון
‏לא מתגעגע לזוגיות הזו שלפחות בחצי>>

כשסיימנו את עיסוקנו לא רחוק מאיכילוב והחלטנו ללכת לככר החטופים, גוגל מפות החליט שזה הזמן להומור חולני

מסתבר ששיבושי ה gps משפיעים גם על טינדר…

מי שמכיר אותי יודע עד כמה קיץ 95 וקיץ 96 כמדריך במחנה רמה ניו אינגלנד היו אירועים מכוננים בחיי בהרבה מובנים.

ידידה צבעוני היתה ראש המשלחת של המדריכים הישראלים במחנה ובעלה אורי ניהל את הפעילות באגם ועד לפני שנתיים היינו בקשר בכל חג ויום הולדת.

יואב, שהיה אז בן שנה וחצי ושנתיים וחצי בהתאמה

‏עד לפני שנתיים כשעבדתי בעבודה הקודמת זה היה המקום שהייתי נמלט אליו אחרי ארוחת הצהריים לכמה דקות של ניקוי ראש.

עכשיו הייתי בביקור באזור וקפצתי גם לכאן.

חצי שעה מול הטבע ונהיה סדר בראש

הולך ברחוב
רואה תפרחת ירקרקה יפהפיה זרוקה על הרצפה.
‏מברך מכל הלב את הסטלן שהפיל אותו ולא שם לב

‏ליתר ביטחון מתכופף כדי להסתכל מקרוב לפני שאני נוגע…
כנראה כלב שאכל הרבה פטרוזיליה …

הוזמנתי לג׳אם מצומצם בחמישי ואישרתי הגעה.
היום התברר לי שגם האקסית מגיעה, נו טוב…
שעה אחרי זה התברר שמישהי שכועסת עלי תהיה שם.

יהיה מעניין…

בדיון מעניין שהיה פה העליתי את הטיעון כי במדינות שעובדים פחות שעות, הפריון לשעת עבודה גבוה יותר.

עכשיו זמן ההוכחה.
הגרף מדרג את המדינות משמאל לימין לפי כמות שעות העבודה השנתית הממוצעת לעובד (נתוני ה-OECD לשנת 2019)
העמודות את הפריון לשעת עבודה.

מודגש בצהוב: ממוצע ה-OECD

המסקנות חד משמעיות<<

אתמול בערב נפגשתי עם חברים בפעם הראשונה מאז ה 7/10.
הפעם האחרונה שפגשתי אותם היתה בסיני שבוע לפני.

שתינו, עישנו, צחקנו.
כאילו הכל כרגיל, אבל כשחלף פרץ הצחוק, השתררה שתיקה וכל אחד התכנס בתוך עצמו.

חזרתי הביתה בתחושה שהחיים נתקעו בשבת הארורה ההיא ושכל השינויים שהתחלתי להניע בחיי כבר לא יקרו.

באסה

כוסאמו
איזו צלילה חופשית ללא מצנח.

מה זה החרא הזה? מאיפה זה בא?

זום על הבוקר
מרגיש כמו תופי טם-טם בתוך הראש

‏למה חזרתי לחצי פייק?
‏מטעמי נוסטלגיה.
‏זו הייתה תקופה הכי יפה עבורי בטוויטר.

‏ברמה אישית אני רחוק שנות אור מאיך שהייתי כחצי פייק.
לא מחפש אהבה בנואשות, פחות מנסה למצוא חן, לא נכנס למלחמות זעם קדוש.

בקטע הפחות טוב, הרבה פחות תמים מאז.

אני עדיין בהתרגשות נוסטלגית מהמקום הזה.
בעיקר מלמצוא צייצנים וצייצניות שמאוד אהבתי ונעלמו מהטוויטר לפני כמה שנים.

מקווה שהמקום הזה יתפוס ושהרעל שמרחיק אותי כיום מהצעצוע של מאסק לא יחדור לפה

הלילה בחלום יצאתי בו-זמנית עם שתיים.
אחת צעירה שמאוד רוצה אותי ואני פחות ואחת בת גילי שאני רוצה והיא אדישה.

במציאות: אפילו לא חושב כרגע בכיוון של להתחיל משהו, אבל כנראה שלתת המודע יש סיי בעניין

שיטוט קצר פה בפיד הזכיר לי את הימים הראשונים שלי כ״חצי פייק״ בטוויטר שהיה אז האסקפיזם שלי.
מתחיל להרגיש פה כייף ממש

אנשים שמנסים לנחם מישהו ב"תהיה חזק" בטח גם עומדים מול ביצה, אומרים לה "תהיי חביתה" ומתוסכלים שלא קורה כלום