אז במהלך החיפוש שלי על heated rivalry הגעתי לתיאור של הספר הראשון בסדרה ואני נשבעת שקראתי את הcoffe shop!au הזה עם סטיב בתור השחקן הוקי ובאקי בתור הבריסטה. בטח הם גם התאהבו כשהבריסטה כתב את השם שלו לא נכון על הכוס או משהו.
די אי אפשר לקחת את זה ברצינות, איך מישהו משלם על זה כסף כשהכל בחינם בao3.

מה שמביא לשאלה השניה: איך מכל הפאנפיקים המדהימים בעולם, תמיד בסוף מעבדים את אלה הכי גרועים.
כן, שדואו האנטרס, אני מסתכלת עליכם.

ובפרשנות שלי היא כן רצתה לכתוב על אצולה, אגדה מודרנית עם טוויסט קווירי על נסיכה ונסיך שמתאהבים. אם היה מעניין אותה רק כסף היא הייתה הולכת על בני טייקונים, אבל היא בכוונה חיפשה את הדבר הכי קרוב לאצולה שיש היום, אנשים עם תהילה ומעמד. וזה מטורף כי הספר לא מבין שהוא מעביר ביקורת על הדבר שממנו הוא נהנה.

את ממש צודקת וזה בדיוק העניין, היא כאילו מעבירה ביקורת על משפחת המלוכה ועל גזענות והומופביה, אבל זה ריק מתוכן. זה ווק במובן הכי גרוע שלו, בלי שום אמירה.
בשלב בו הגיבור התלהב שאחותו - הבת של נשיאת ארהב להזכרינו - הצליחה להתגבר על כל המכשולים ולהפוך לעיתונאית, באמת חשבתי שאני קוראת פארודה.

אני אמורה לראות בנסיך עושה דייט רומנטי במוזיאון, בזמן שהוא סגור למבקרים, כאיזה אקט ביקורתי, כי הוא מצביע על מה שבריטניה גזלה מאחרים, כשזה למעשה בדיוק הדגמה של הפריבילגיה שלו. או לחשוב שהבעיות של המלוכה הבריטית זה סבתא הומופובית ולא עצם קיום המשפחה כמשפחת מלוכה, שזה *הדבר* שהספר רוצה שאני אהנה ממנו.

לא הפסדת כלום עם סיימון סנואו ובויפרינד מטריאל, אבל את אדום, לבן וכחול מלכותי שנאתי ממש. הרגשתי שמצד אחד היא רוצה אגדה על שני בני אצולה יריבים שמתאהבים, ומצד שני להיות ווק וביקורתית כלפי מבני כוח, וזה פשוט לא הולך ביחד. זה גורם לדמויות הראשיות להרגיש מנותקות מהמציאות.

שאלה נוספת שחייבת להישאל היא איך אני מאד אוהבת פאנפיקים, אבל כל הספרים שקראתי שהם בעצם טרופ פאנפיקי אבל רק עם עורך (אדום, לבן וכחול מלכותי, בויפרינד מטריאל, סיימון סנואו) היו גרועים מאד מאד.

והיא גם מאד classist.
אבל מצד שני, יש לה דמות סימפטית של פליט עקור שכולם מתנשאים עליו כי הוא זר, ומזלזלים בו שלא בצדק.
בני אדם הם דבר מורכב. ואנטישמי.

כאילו בראש שלי אחרי השואה אנשי אירופה היו מזועזעים והיו להם נקיפות מצפון בשל היחס האנטישמי שלהם ליהודים, אבל לא, לפי "מודעת רצח" ניצולי שואה הם היסטריים, צומתיים, בכיינים ושקרנים. כלומר, לפחות לפי הדמויות של הספר. כריסטי עצמה בטוח חשבה אחרת. בטוח.

אותו הדבר לגבי סיפור המסגרת של אנקת גבהים שמכריח את האומנות המסכנה להיות בכל מקום בו קורה משהו מעניין לא משנה כמה מופרך הדבר, ולשנן כל דבר שאי פעם נאמר לידה מילה במילה.

אותו הדבר לגבי רשומות יומן.

אני באמצע ספר של אגתה כריסטי ואני כבר ב20% ואנחנו אפילו לא *קרובים* לרצח. חברה, תקראי את החדר.

הכוונה היא בתיאורי סקס, שאחרי 3 משפטים צריך דיאגרמה כדי להבין מי עושה מה למי באיזה תנוחה.

אני רק כותבת עבודות / מבחנים במדעי הרוח ולא בודקת, אז אני לא יכולה להעיד אישית, אבל כן המרצה שלי בפילוסופיה סיפר שלפני שנה וחצי ג'יפיטי קיבל בממוצע 55 במבחן בפילוסופיה, והיום הוא מקבל 90. יש לציין שמדובר במבחן בקורס בסיס בתואר ראשון, יכול להיות שג'יפיטי מתמודד פחות טוב עם עבודות מתקדמות במדעי הרוח.

איך אפשר להתמודד עם עבודות מג'ונרטות? אני לומדת עכשיו פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, והמרצים אמרו שהם לא מסוגלים להתמודד עם AI ובגלל זה אין יותר מבחני בית, אלא רק מבחנים בכיתה.

מצד אחד, הוא בטוח יציל אותך. מצד שני, באיזה מחיר?

בתור כפר סבאית האליימנט שלי הוא עם רעננה, ויש לי שנאה בלתי מוסברת להרצליה (עיר אפורה ומשעממת! לא כמונו, אנחנו קיבוץ קטן וירוק).

אני תמיד אומרת תודה לכל נותני השירות כולל נהגי אוטובוס, ופעם אחת היה נהג אוטובוס שנסע ממש פרוע והנסיעה הייתה ממש לא נעימה, אז כשירדתי מהאוטובוס בכוונה לא אמרתי לו תודה ואני מקווה שהוא שם לב והרגיש את זה!!1

אנשים: שיפנוזה היה אתאיסט.
שפינוזה: אני אלוהים. אתה אלוהים. הכסא הזה הוא אלוהים. מנורת הלילה? אלוהים.