הוא נתן לי השראה, והאמין בי, בימים שאני לא האמנתי בעצמי. הוא אפשר לי לצמוח בתוך עולם שהייתי בו חצי אבודה. אשרר דברים שלא ידעתי בוודאות. מוזר לי להמשיך הלאה בלי תמיכה כזאת, גם אם המצב השתפר מאז שהלך, לא לעולמו, אבל למחלתו.

זה מזכיר לי שבתחילת החברות המיוחדת הזאת סיפרתי על ההפתעה, בהודיה, לאנשים שהציעו שכל מה שמעניין את הפרופעסור זה שתהיה לו מאהבת צעירה. נעלבתי בשמי ונעלבתי בשמו. מרגישה שאף אחת לא הבינה באמת.

האבל שלי מרגיש יוצא דופן, כמעט סודי. אבל לא הייתי מאהבת, החברות הזאת לא התקיימה בסתרים, פשוט לא הוערכה כחברות. הוא לא היה לי למנטור, אלא כחבר מבוגר יותר, עם חיים הפוכים. האם מאהבות גם הן מרגישות בודדות באבלן? יש איזה אתר עם טיפים, אם כבר?

הוא היה אדם מופלא, ואני זכיתי. לא מבינה למה. הוא האמין בי

אני מתגעגעת לפרופעסורהחבער נורא, זה אולי הדבר הכי גרוע בימים הנוראיים האלה, שאין לי את עצתו וברכתו והעיניים הנוצצות, והוא חי

מזרח אסיה. אבל מי כבר זוכרת

בהתחלה דווקא חיבבתי את הרעיון של מעסיקה פמיניסטית, עכשיו כבר לא. מלא דברים שסביר שלא היו עושות למעסיקים גברים יש לציין