www.wfp.org/news/wfp-run...

מעולם לא ידעתי רעב. אני לא מכיר אותו, ולא את המילים שידברו אותו. רעב, רעב, רעב.

ברגע הזה, העולם אינו מביט ואינו מקשיב. הביטו עבור העולם כולו, הקשיבו עבורו. היו עינו הפקוחה ואוזנו הכרויה של עולם עיוור וחירש. דעו את האמת. האמת צריכה שידעו אותה: שני מיליון איש גוועים ברעב, כי אנחנו מרעיבים אותם. שימו לב אליהם. שימו לב אליהם עכשיו, כל עוד הם כאן.

שימו לב. >>

העדויות הכתובות והמצולמות שיוצאות כעת מעזה הן תאי הגזים של המאה ה-21. סוף העולם הגיע והוא מעשה ידינו.

שימו לב.

שימו לב, כי זה כל מה שנותר לנו לעשות כעת. אולי יש עתיד שבו העולם הוא מקום טוב יותר, שבו הקורבנות יזכו לנחמה והרוצחים יזכו לעונש, והאמת תהיה לנחלת הכלל. אולי לא. >>

אל תביעו זעזוע. אל תאמרו כמה שזה נורא. אל תבקשו סליחה. אל תתנערו. אלו מחוות ריקות שנועדו למרק את המצפון שלנו, לאפשר לנו לחיות עם עצמנו. הצגות מול המראה. במראה ישתקפו אלינו מעתה רק ילדיה הגוועים של עזה. אל תסתירו אותם מאחורי ״זעזוע״, ״נורא״, ״סליחה״, ״לא בשמי״. >>

רק ארה״ב יכולה לעצור אותנו, והיא אינה מעוניינת. רק ערב הסעודית יכולה לשכנע את ארה״ב, והיא בוחרת שלא. תושבי עזה, המקוללים עלי אדמות, נתונים לחסדי העולם, והעולם אינו נוטה חסד. דרוש נס.

הפור הוטל, ומכאן זה רק רעב, ובסופו מוות.

שימו לב. >>

מדינת ישראל, צבאה ואזרחיה גמרו אומר להרעיב למוות את שני מיליון תושבי רצועת עזה. ההתנגדות הסמלית - בהפגנות, בפעולות מחאה, בשילוט, במכתבים ובעצומות - כשלה. הסירוב לקחת חלק בהשמדה מדשדש הרחק מתחת לסף המסה הקריטית. התנגדות חמושה לא תקום. >>

אין מסך עשן בלי מדינה שלמה שפוקדת ״אש״.

3. המציאות:
מטווח, טבח, טיוח. אובדן חיים, אובדן צלם אנוש, אובדן האמת. אבדון מוקרן בלייב. כן טרור, לא טרור, להרעיב ישירות או בעקיפין, להרוג את כולם או את חלקם, מהאוויר, מהים או מהיבשה - מלל אינסופי, מוות ומוות ביד הלשון, הכל בשביל להסתיר מעשה ידיים ממבט עיניים. >>

2. ההצדקה:
״מיטוט חמאס״. מנהרת-ענק מתחת לציר פילדלפי להברחת אמצעי לחימה. צה״ל מוכרח להישאר פיזית בשטח כדי למנוע התעצמות מחודשת של חמאס. אם נצא מעזה, יקרה עוד 7.10.
במציאות: תעלת מים.
גלנט: ״לא עברו מתחת לציר פילדלפי אמצעי לחימה״. >>

אבל כולנו סופרים מגד״שים ביחד איתם, קדימה. ולסיפור הזה, שאינו סיפור כלל, לא יהיה סוף טוב מהסיבה הפשוטה שלא יהיה לו סוף.

כמובן שיש עוד דבר שאפשר לספור, ואם היינו סופרים היינו מגיעים כבר ל-51,065 לספירה. אבל מי סופר?

זה נשמע הזוי, אבל העדפנו לצחוק על דו״צ שמתפאר בחיסול אותו בעל תפקיד בחמאס בפעם החמישית, מאשר לעצור לרגע ולהבין מה קורה כאן.

אז מי מספר את הסיפור של ה-7.10? קל מדי להפיל את האחריות על ביבי, בן גביר, סמוטריץ׳, ינון מגל, עמית סגל או אייל זמיר. >>

ולמה כל אכילת הראש הזאת?

כי ממש באותו היום שבו התבשרנו על התחדשות מחזור המגד״שים, צצה לה עוד ידיעה:

חמאס איבד את הקשר עם החוליה שהחזיקה את החטוף עידן אלכסנדר, לאחר תקיפת חיל האוויר בסמוך למקום שבו הוחזק.

הידיעה הזאת זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בישראל. >>

אנחנו יכולים לספור את מחזוריות המגד״שים. את בליל האירועים, את האבסורד, קדימה אל הנצח. לגחך על חוסר התוחלת, אבל להתמסר בכל זאת אל מלחמת הנצח.

אנחנו יכולים לספור את החטופים. אחד-אחד, חסרי תחליף. כל אחד שהולך, הלך. כל אחד שחוזר, חזר. את הסיפור, את המשמעות, אחורה עד הסוף. >>

צה״ל מעביר את הזמן ברצועה. לא במובן של ״מורח את הזמן״, אלא אחראי ממש על מעברו הסדיר של הזמן. מגד״ש אחרי מגד״ש קדימה, חטוף אחר חטוף אחורה. לנו נותר, כמו כל בני האדם, רק לספור.

טוב, זה כמעט נכון. נותר לנו גם לבחור את מה אנחנו סופרים: >>

הספירה - הסיפור - של ה-7.10 ייגמר רק כשהשעון הזה יגיע לאפס: ״עד החטוף האחרון״. השעון הזה לא עוצר. הוא סופר לאחור, ויהי מה. אם הוא לא יספור חטופים שחוזרים בחיים אז הוא יספור אותם מתים, אבל הסיפור הזה, כמו כל סיפור, צועד לסופו. >>

עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, פיסות קטנות של משמעות במקום בליל אירועים תלושים שנמתח עד אינסוף. הרי מה עושה מי שכותב סיפורים? סופר.

מי מספר את הסיפור של ה-7.10? ומה הוא סופר?

חטופים, כמובן. הספירה לאחור התחילה גם היא ב-7.10, ב-251, וכעת היא עומדת על 24 - לא 59. >>

סיפור בתיכון ייגמר בטקס הסיום, סיפור על מחלה סופנית ייגמר במוות. כשהשעון מתקתק, אי אפשר למרוח את הזמן, הסיפור חייב להתקדם והכל צריך להיסגר עד הדדליין.

הספירה לאחור ממסגרת גם את החיים עצמם. עד הסופ״ש, עד השחרור, עד אחרי החגים, עד המבחן. >>