וכל תמונה כזאת אני מנסה לפענח במי מהם מדובר מתוך הבליל המעונן בשחור ולבן. והחיים והמתים מתערבבים והזמן הוא מעגל שטוח. ואני מבינה שבלי תאריכים שיעגנו אותי ויבהירו מי חי ומי מת אני עוד עלולה ללכת בתיקייה הזו לאיבוד.

אז נוצר מצב שלצד תמונות שצילמתי ביפן לפני עשר שנים מופיעות תמונות מלפני חמש שנים או אפילו מלפני שנה, יוצרות מערבולת מבלבלת של מסע בזמן בלי התחלה ובלי סוף. הבולטות ביותר עבורי הוא תמונות אולטראסאונד של שלל עוברים, חלקם כיום כבר בגן חובה, אחד ישן לי עכשיו על הידיים, ואחד לא זכה לצאת לאוויר העולם.

פינוק לעצמך זה טוב לנפש ❤️

נכון, יש שלוקחים את זה לכיוון הזה. כיף להם ❤️

נהנתי, תודה.

והדיכאון מועצם מהמחשבה על המאמץ הכביר שיהיה כרוך בגישור על הפער הזה - או חמור מכך, שלא נותר לו מספיק מחייו כדי להשלים את המלאכה.

כל הכבוד לך, הלוואי עליי בעל כזה
(קריצה קריצה)