"גם לי יש תמונה של מצבה", כתבה לי חברה בתגובה לתמונה ששלחתי לה. הכנתי את הלב שלי לתמונה עצובה של המצבה של סבתהּ שנפטרה השנה.
שניה אחר כך הופיעה על המסך שלי תמונה של חברה שלה משבדיה, יושבת צמודה למצבה של בנה בן ה-23 שהתאבד.
התרסקתי.

אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד ומתגעגעת לאבא שלי כבר חצי חיים ועדיין, במקום אזכרה הבוקר, אני רק רוצה להתכרבל במזגן עם ספר או ארבעה.

השכנה מלמטה בודקת את עצביי. היא לא מצליחה לתפוס את הקונספט של אדם שאינו מסוגל פיזית "פשוט לצאת ולהזיז את האוטו" (כדי שלגנן יהיה מקום לאיסוף גזם) ואחרי שלושה סירובים תוך המנעות מפרטים שאינם מעניינה, היא עברה לריב על העניין בצעקות עם השכנים האחרים ואני הפסקתי להגיב לדפיקות על הדלת 🙄

בורחת לספרים שקל לקרוא. ספרים על אהבה קלים לי כי איכשהו, בתחום הזה, זכיתי בשותף המושלם לי ואף דמות או סצנה כתובה לא גורמות לי לקנא, להשתוקק או להתעצב.

מצבי הנפשי הוא כזה שאני מפסיקה צפייה בסרטים מוכרים לפני סיבוך העלילה הצפוי.

אצלי בעלה של אשתו של הנוסע בזמן לא מת ונערת בולין האחרת לא מאבדת את הראש.

הדחקה בהשמטה.