עצם השאלה היא סוג של חוצפה, בטח עכשיו

אני חושב שמקור הבעיה הוא פנימי, אצלי, בדיכאון, ולכן הפיתרון הנכון צריך לטפל בו ולא להיות כמו כדור להורדת חום.
אבל אני כן מעריך מאוד את המאמץ שלך לכוון אותי, בבירור מתוך ניסיון

אני לא חושב שהם עושים משהו לא-בסדר, ואני לא חושב שהדיכאון שלי יפתר אם אעזוב את הפרויקט. אלה לא החברים עם סגולות נוגדות דיכאון (שהם אלה שהייתי מעדיף לבלות איתם את כל הזמן) אבל אלה כן אנשים טובים שאני אוהב, שסומכים עליי בפרויקט הזה, פרויקט שאני רוצה לקצור את פירות ההצלחה שלו בסוף השנה.

התחושה הזו כבר מזמן הפכה אצלי לוודאות. ואלה אכן לא החברים שהייתי רוצה לבלות איתם הכי הרבה זמן - יש אחרים שכן - אבל אלה החברים מפרויקט הפנאי העצום שאני מחויב אליו לשנה הקרובה. הם אנשים נהדרים סה"כ, באמת, אבל הולך להיות לי קשה איתם (שלא באשמתם) כי אני בדיכאון והם לא והם פורחים.

אני מקבל הזדמנות מספקת להיות שם עם כולם באותו המקום, ואם אני לא מנצל אותה (וזה לא כי נרדמתי) זה כנראה כי אין לי מוטיבציה, שזה כנראה כי אני בדיכאון. שקיוויתי להיות אחריו כבר או לפחות שהוא יהיה מוחלש או ש... משהו. אבל לא, זה כנראה זה. אוףףףףףף עד_מתי.נעט

אני חושב שאתה מזהה נכון את הדיכאון, גם אני חשבתי על זה אחרי שכתבתי. אם לא הייתי בדיכאון כנראה שהייתי מפלרטט בעצמי וזורם ומרגיש בסדר עם כל התרחשות, אבל אני לא מוצא חן בשום דבר ואין לי מה להגיד ואני נכמש כי דיכאון, לא כי אני עושה הרבה. חוץ מזה, אני גם עושה הרבה (יחסית אליי)

אין לי זכות לקנא לה ואני מקנא בכ"ז אבל זה ישן; זה שכואב לי על מה שהם בונים, שאני הייתי יכול לבנות איתם אבל לא אבנה כי אין לי את הזמן ו/או רוחב הפס - זה חדש, ואקסטרה מבאס שהייתי רוצה "שיחכו לי" אבל שברור לי שהם לא צריכים. אני כזה ילד קטן.

איזה כיף ומביך יהיה לגלות שאני מגזים והכל בראש שלי. אולי.

ולי אין אנרגיה. לא כמו להם. אני עייף. ולראות את מי שאני מזדיין איתה, שבאמת לא מחוייבת לי בכלום, מלאה במספיק אנרגיה ועם מספיק בטרייה חברתית כדי לבנות קשרים פלרטטניים עם האנשים ששנינו מבלים איתם בפעילויות הפנאי בזמן שאני נשאר מאחור - זה מבאס.

סורי אין לי זמן להגיד לך את זה אני ממהר להגיע מהעבודה לתחביב א' כדי שאספיק לסיים אותו מוקדם מספיק להגיע גם לתחביב ב'. אני מאוד שמח מהבחירות שלי בנושא

גם אותי הפתיע לגלות שלא

חלקנו מוכרחים לתחזק גם תחביבים אם הם רוצים תשובה טובה לשאלה "למה אני טורח בכלל?"

זה לא נראה כמו הרבה אבל כבר 3 חודשים שהימים שלי ארוכים ועמוסים מאוד ורוב הסיכויים שהם ימשיכו להיות כאלה לפחות עד אוקטובר, אז אני עייף כל הזמן ואז זה כבר נעשה הרבה. אני כמעט תמיד שוכח _משהו_. _איזשהו_ משהו.
מעניין אם מתישהו זה יהיה הרבה כל כך שאשכח מכנסיים

לנתק מההטענה, לפתוח את מנעול הדיסק ולארוז אותו לדרך, לפתוח את מנעול השרשרת ולארוז לדרך, לארוז את הכבל של ההטענה, לפתוח את הארגז ולשים שם את התיק ואת המגבת, להוציא את הרמפה, להוריד עליה את הקטנוע, לחזור ולהחזיר את הרמפה למקום, וכל אלה אם מדובר ביום רגיל בלי תוספות או שינויים.

איך אפשר שלאאאאאאא 🕺

קניתי השבוע קסדה חדשה שבה אני אשכרה יכול לשמוע מוזיקה כמו שצריך וזה שנסיעות פתאום כוללות מוזיקה זה אפילו יותר כיף משחשבתי! את צודקת מאוד

גם לי זה נראה כמו אסטרטגיה, היא פשוט נראית לי אחרת:
1. תבקש המלצה על ספר
2. תקרא אותו לעומק הכי מהר שאתה יכול, כמו הרב-קראן המדהים שאתה
3. תחזור אליה עם ניתוחי עומק מדהימים על הספר שהיא אוהבת (ולא שנייה לפני שיש לך אותם)
=
הרשמת אותה כל כך שעכשיו היא מחוברת אליך קוונטית! ניצחת, יא reading BOSS