אפשר לדרבן לפעולה באמצעות פחד, אפשר באמצעות גערות, אך אלו יעוררו אנטגוניזם. לרוב נגיע לתוצאות טובות בהרבה ולמוטיבציה גבוהה יותר כשדברים יעשו מתוך שמחה. הקאץ' הוא שזה סוויץ' קשה למוח, אז אולי מה שיקל זו שיטת הסנדביץ': מילות שבח, לאחריהן הביקורת (כהצעה, לא כהאשמה), ואחר כך שוב מחמאה

לפעמים היא עולה במחשבתי, מישהי עם לבוש צבעוני מאד שעלתה לרכבת, ונראתה נהדר. היה בי חלק שרצה מאד לומר לה משהו, להביע את הערכתי על בחירת הצבעים, על ההעדפה לצבעים רוויים ולא לפסטליים, על השמחה שהם הביאו, אבל היא היתה זרה, וחששתי ליצור אוקוורדנס. עד שכבר חככתי ואזרתי אומץ, היא ירדה מהרכבת. עדיין חבל לי

ורק לעצמי לא נשארו לי מילות נחמה, ואולי בעצם מה שאני צריכה הן מחוות ללא מילים: ליטוף עדין בשיער, נשיקות קטנטנות סביב קו העורף, נגיעה עדינה בלחי

רכוּת

אולי בעצם אני כותבת את מה שרציתי שיגידו לי, עבור כל הפעמים שהתמודדתי לבד, כשכל מה שהייתי צריכה זה את ההבטחה הקטנה הזו שגם מה שמרגיש עכשיו כמו בור ייאוש עמוק, ייראה טיפה יותר טוב וטיפה יותר קל בבוקר, אחרי חיבוק ושינה הגונה

אני מצמיחה, אין לי עניין להשחיר.
בעיני, בהשחרות נתפוס מישהו או מישהי עם פחות כוח מאיתנו, ונדרוך לו (או לה) על הראש כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו, כדי להרגיש בשליטה על החיים שלנו.
אבל זה להרגיש גדולים על חשבון נפש אחרת, לאוורר את התסכול הפרטי בלי להיטיב את המצב. למה? לא חבל?
אז אני פה להצמיח ולעודד 🌱