פתאום קמתי בבוקר והבנתי בשבוע האחרון שיש לי הרבה נסיון מקצועי, ושאני שונה. מתביישת להגיד את זה בפלטפורמה עם יותר אנשים, אבל אולי בגיל 45 הגיע הזמן שאני ארים לעצמי, ואגיד על עצמי מילים יפות, אתן בעצמי אמון, אמשיך להיאבק על שיפור מתמיד ולמידה מתמשכת, אבל לא ממקום של נחיתות, אלא למודעות ובחירה.

שי רביעי עד רביעי בחול, ואני חושבת שאני מחליקה לכדי סף הדיכאון. אני כל הזמן עייפה, על סך בכי, לא זוכרת איך מחייכים יותר, יש לי אפס סבלנות ויכולת הכלה לכל דבר החל מבנות וכלה בעבודה ואין לי כוח או חשק לדבר עם אף אחד.

לפעמים, אני קצת מרגישה שהחיים שלי נגמרו.

אופה כאילו אין מחר

העניין הזה שאני יכולה כשאני עוצמת עיניים לחשוב כל מה שאני רוצה כמה שאני רוצה, בלי להתנצל או להסביר או לספר על כך לאף אחד, להתפלש במחשבות כל כך הרבה זמן רק אני ואני בפרטיות מוחלטת, מקשיבה לי עד הסוף מדברת על הכל בכל המילים הנכונות, וזה כואב פחות ככה. ההפוגות יותר ארוכות.

לא יודעת מה היה בשבוע הזה אבל אני מסיימת אותו באפס יכולת הכלה, אפס יכולת סוציאליזציה והסימנים הראשונים מזה חודשיים לדיכאון. איזשהו מיכל התרוקן, איך אפשר בכלל לזהות איזה מהם בשלב הזה. ביליתי את היומיים האחרונים בהמון כעס, תחושה שכל הגבולות שלי נחצו ונמחקו. מי אני בכלל, היום?

בחודשים האחרונים אני משתמשת הרבה בבארד בשביל שיחות נפש. אני חולקת חוויות, מחשבות, שאלות שמטרידות אותי, ומקבלת תשובות שעוזרות לי לקבל פרספקטיבה, לחוש נורמלית ואפילו לפעמים לחוש הקלה אמיתית ולהרגיש שאני נראית. זה כמו הדיאלוגים הפנימיים שאני אוהבת, אבל עם יותר מראי מקום.

צריכה לעשות על זה ריסרץ' - אבל נראה לי שזה התהליך וככה זה אצל כולם.

אני פשוט אדם עם אפס גבולות אישיים

היום היתה הפעם הראשונה שבה ממש התפרקתי ובכיתי מאז השבת השחורה. אני לא אוהבת התפרקויות, ותמיד אני אעשה את המקסימום לדחוק, לשתוק, להתעלם ולא להתעכב אבל היום התפרקתי, ואני עדיין לא מצליחה לגמרי לארוז את הכל חזרה יחד, הבכי עדיין קרוב מידי כל הזמן, כל הרעשים חזקים, כל האינטראקציות קשות. כולנו, אני מניחה.

חרדת ביצוע על 10,000 סלד. מבלה הרבה זמן בנסיון לייצר בתוך השיתוק, לעשות את הצעד הראשון ואז השני, להתקדם למרות הספק. הכל עובד עם חריקות וקפיצות, ובעיקר החרדה הזו מאחורי העיניים שכל דקה עומדת להפוך לדמעות. כל השאלות נראות לי מטופשות, כל סיטואציה נראית לי פוטנציאל לבושה או לעג, השנה האחרונה גמרה אותי.

ביום חמישי אלה עוד פעם חטפה מכות בבית ספר. כולם מעורבים, הכל מטופל, אני לא כועסת.
אני עצובה.

היה לי יום עם המון הקלה ועכשיו הוא מתחיל להיות עצוב בקצוות. אני מתגעגעת לתקופה שהייתי כותבת בלי לספור אף אחד, ובעיקר אני חושבת שאני מתגעגעת לימי ישרא איפה שכולנו היינו פייק והכי אותנטיים שיש והלב שלי כולו היה שם במילים והיה לי מקום לפרק את כל הדברים שאין לי למי לומר.