בטיול שנתי היחיד שיצאתי אליו (בי"ב, לאילת) הייתה לנו מדריכת טיולים מקסימה, וחלק גדול מהטיול היא ציטטה מהספר. אח"כ קראתי אותו, אבל אני לא זוכרת היום כלום. רק שהספר היה חלק מהחוויה.

בוקסר! סוג של גדול (לא צריך להתכופף כדי ללטף) עם פאטץ' הם חמודים וילדותיים, ולא מקבלים את זה שהם כבר לא בני 3...

חזק יותר, אם זה מה שצריך כדי להצליח לצאת מהמיטה לפני 10 ואשכרה לתפקד

אם את שואלת היום, כל זה בעיה שלהם ולא שלי. מה שהלוואי ויכולתי לשנות, זה לדבר בצורה נעימה על ההורים שלי, כי אף אחד לא מבין שאי אפשר לאהוב את אמא למרות הכל.
והלוואי שהיו מבינים כשאני אומרת משהו בפעם הראשונה.

על זה הייתי לוקחת כדורים.
וגם על השעות שינה אני לוקחת מלטונין, אבל הייתי לוקחת משהו

אם את שואלת היום, כל זה בעיה שלהם ולא שלי. מה שהלוואי ויכולתי לשנות, זה לדבר בצורה נעימה על ההורים שלי, כי אף אחד לא מבין שאי אפשר לאהוב את אמא למרות הכל.
והלוואי שהיו מבינים כשאני אומרת משהו בפעם הראשונה.

על זה הייתי לוקחת כדורים.
וגם על השעות שינה אני לוקחת מלטונין, אבל הייתי לוקחת משהו

קשה לי ללעוס דברים שעושים קראנץ וזה נורא מפריע לכולם
(מי ישמע שישאר לכם יותר בסלי, ואת הירקות שלי אני אוכלת מבושלים)
אז שיצאו לי מהצלחת..
וגם מפריע לכולם שאני עם סנדלים גם בחורף...

וגם על הפחד מלדבר עם אנשים.
אבל זה כבר בגלל ההורים...
אם היית שואלת אותי בתחילת האבחנה, הייתי נותנת הכל כדי להיפטר מהוויסות החושי הנוכחי.. צלילים נמוכים עושים לי מגרנה, צלילים גבוהים סתם קשים, הרבה אני צריכה לקרוא שפתיים כדי להבין.

אז כנערה לגמרי הייתי עושה הכל כדי לטפל במשקל שלי, וסוג של זה מה שעשיתי, כי היה לי משקל (רואים בתמונות בדיעבד) תקין וכולם אמרו לי שאני שמנה אז הפכתי לאנורקסית.
הייתי עושה הכל כדי להתעניין בבנים כמו כולם, ולהצליח ללמוד בלי לשבת שעות אל תוך הלילה.
הייתי גם מוותרת על התקפי הזעם שהיו לי.

אני חושבת שזה תלוי מתי היית שואלת את זה.
אובחנתי לפני שנה וחצי, ובכוונה לא מפרטת כי כמעט אף אחד לא יודע.
והכעס על כל הדברים שהחברה גרמה לי לעשות למרות שאמרתי לא ושלא נעים לי ולא מתאים לי בלי החותמת של הפסיכיאטר גרמה לי רק להתבצר יותר בדרך שלי.