אולי תרופה אחרת/נוספת. אני טרי בעסק, התקף החרדה הראשון שלי היה במבחן האחרון של התואר השני. ואז זה התחיל להיות נפוץ ממש במלחמה ומאז שאח שלי נהרג בכלל. אבל בשילוב עם תרופות וטכניקות להרגעה עצמית אני איכשהו שורד

ברמה האישית השנה הזאת הייתה נוראית, הגעתי לתהומות שלא הגעתי אליהם אי פעם בעבר. יש לי עוד דרך ארוכה, אבל אני בעיקר גאה בעצמי ששרדתי איכשהו את השנה הזאת. בשבילי גם זו גבורה.

הוא היה גיבור כשהלך לישיבת אבינועם והתעקש ללמוד ולבקש עזרה למרות שלא היה קל לו. הוא היה גיבור כשלא התלונן שקיבל פק"ל מאגב הוא היה גיבור כשהקפיד על הלימוד היומי שלו גם בתוך המלחמה בעזה.

החיים שלו היו גבורה מתמשכת, הגבורה שבאה לידי ביטוי במותו מתגמדת לעומת הגבורה שליוותה אותו לאורך כל חייו>

לא שמעוז לא היה גיבור, אבל הוא היה כזה הרבה לפני האירוע בו נרג, המלחמה או אפילו הגיוס לא הוא היה גיבור בכיתה א' כשכל כל התקשה בלקרוא אבל לא ויתר וישב שוב ושוב עד שלמד לקרוא. הוא היה גיבור בכיתה ז' וח' כשהחליט שהוא רוצה להתקבל לישיבת דימונה וישב וישב כדי לשפר ציונים>

אתמול, בקבוצת תמיכה לאחים שכולים אחת המשתתפות שאחיה נהרג בשירותו הצבאי, אבל לא בפעילות מבצעית, שיתפה על הקושי שלה עם היררכיית השכול. שאח שלה כביכול נחשב פחות כי המוות שלו לא היה הירואי. אמרתי לה שאני, שאחי כביכול מת בנסיבות הירואיות דווקא מרגיש שמפריע לי שמדברים עליו כגיבור תוך התמקדות במוות שלו>

אחרי שמעוז נפטר גילינו שיש לו בחשבון בנק עשרות אלפי שקלים. הוא חסך את כמעט כל המשכורת הצבאית שלו וכסף להרוויח מעבודות החופשיים כי רצה להתחתן בסיום השירות הצבאי. והוא היה אדם אחראי אז הוא חסך. זה כבר לא יקרה>

אני עד היום זוכר איך פרצתי בבכי כשמילאתי דוח זיהוי חלל של הרבנות הצבאית והייח צריך לכתוב כמה שנים אני מכיר אותו. ואיך התעקשתי שבהודעת דו"צ נכתוב שהוא היה בן 22 במותו למרות שזה לא מדויק>

את האחיינית שהוא פגש פעם אחת בלבד הוא לא יראה איך היא מתחילה לדבר, הוא לא ראה איך האחיינית הראשונה שלו (בתי הגדולה) עולה לכיתה א'.

הוא לעולם לא באמת יהיה בן 22. מעוז נהרג פחות מחודש לפני היומולדת שלו (בלועזי, בעברי, בגלל שזו הייתה שנה מעוברת זה היה פחות מחודשיים)>

אמא שלי אמרה שלא כדאי שאנהג (והיא כנראה צדקה) ובמשך שעות שהרגישו כמו נצח חיכיתי למונית שצה"ל שלח ואז עוד כמה שעות בפקקים מחיפה לבאר שבע. סיוט נוראי שהפך לשנה הנוראית בחיי.

בדרך לאסוף את הקטן מהמעון קיבלתי טלפון מאמא שהגיעה בינתיים לבית חולים והיא עדכנה שמעוז נפצע בראשו באופן אנוש והרופאים אמרו שהוא לא ישרוד את זה וזה עניין של שעות או ימים עד שימות>

סט בגדים בודד ודל, אין מכונת כביסה ולפעמים גם לא סבון.

פשוט נורא. ועוד מדובר כאן באנשים שנמצאים במעצר ללא משפט.

כן כן, זכותו וכו', אבל יש פה תופעה חברתית שלגיטימי ואף מתבקש לבקר

עליו כמובן