אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!

וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

נָפֹל נָפְלָהּ תוֹךְ הַשָּׂדֶה
שִׁירַת קוֹצְרִים מְאֹד אַדִּירָה;
הַשִּׁבֳּלִים הַמֻּזְהָבוֹת
כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת עִם הַשִּׁירָה.

הַדִּמְעָה, אֲשֶׁר בָּהּ זָרַעְנוּ,
הָיְתָה צְלוּלָה אָז וּטְהוֹרָה;
צְלוּלָה, טְהוֹרָה שִׁבְעָתַיִם
רִנָּתֵנוּ בָּהּ נִקְצֹרָה.

כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת הַשִּׁבֳּלִים,
חַד וּמְמֹרָט הוּא הַמַּגָּל –
אֵיךְ לֹא יֶהֱמֶה שִׁיר־הַקּוֹצֶר?
לֵב הַקּוֹצֵר אֵיךְ לֹא יָגֵל?

רֵיק חַדְרִי וְדוֹמֵם, וַאֲנִי לְבַדִּי;
אַךְ נִדְמֶה לִי: לִבְּךָ עוֹד נִשְׁמָר עִמָּדִי,
נִשְׁמָתְךָ עָלַי מְרַחֶפֶת,
חִבָּתְךָ אֶת לִבִּי מְלַטֶּפֶת.

כְּבָר קָצְרוּ הַיָּמִים, וְכֵהִים דִּמְדּוּמִים, וְעַרְבֵי הַבְּדִידוּת אֲרֻכִּים, שׁוֹמֵמִים… הֲתִזְכֹּר אֶת אֹרֶךְ יוֹמֵנוּ,
אֶת עַצְבוּת חֲלוֹמֵנו?

שָׁם בִּקְצֵה הַשָּׂדוֹת, בֵּין גַּלֵּי עַרְפִלִּים,
שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה וּפָשְׁטוּ הַצְּלָלִים…

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

האמנם?!
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.

ומחשוף,
ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת,
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן,
ותלכי בשדה הרטוב, וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
.

אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקּוֹר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.

אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחֱסַר לָךְ מַתְּנַת־הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.

וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.

על שלושה פשעי דמשק
על ארבעה לא אשיבם

על אבות בטלית וחגור
על אחים בצריח של טנק
על רעי שאמרו
אתם לא תעברו
כאן גולני גולני לוחם
...
על שלושה הרביעית בשערכם
עוד יבוא יום שלום ללוחם
ועד אז תזכרו
כן זכור תזכרו
כאן גולני גולני הולם

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם,
מראות פלאים
מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר,

חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם
ואין מציאות כמציאותם.
לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו,
ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי.