www.nber.org/papers/w24106

לסיום, חשוב להדגיש: המחקר מבהיר, שהצנע היה רק גורם *אחד* ולא הגורם העיקרי לזינוק בתמיכה בנאצים. אבל יחד עם זאת, הוא מהווה אזהרה לכך, שהצנע עלול לתרום לעלייתה של פוליטיקה ימנית קיצונית. כנראה שהצנע אינו תנאי מספיק או אפילו הכרחי, אבל בהחלט גורם שחשוב מאד לקחת בחשבון.

ההבטחות הללו לא זיכו אותם בתמיכה מצד המובטלים והמעמדות הנמוכים, שנהרו לקומוניסטים. אבל החוקרים מציינים, שהנאצים כן זכו לתמיכה משמעותית ממעמד הביניים והמעמד עליון, שלמרות המשבר הכלכלי הקשה עדיין היה להם מה להפסיד, והנאצים הבטיחו לדאוג להם.

הקומוניסטים, לעומת זאת, דווקא זכו לכמות קולות גדולה, במיוחד מהמובטלים ומהעובדים.
‏החוקרים מציינים, שהנאצים הבטיחו לשנות את מדיניות הצנע, וזאת לצד המסרים והתוכניות הלאומניות והאנטישמיות שכולנו מכירים. הם הבטיחו לתת הקלות מס, לחזק את מערכות הביטחון הסוציאלי ולהרחיב את ההשקעה בכבישים.

שאלה חשובה שעולה היא מדוע הנאצים ולא הקומוניסטים או הסוציאל-דמוקרטים זכו בקולות של מתנגדי הצנע? הסוציאל-דמוקרטים היו שותף זוטר למפלגת המרכז של ברונינג בקואליציה, ונענשו על מדיניות הצנע.

התוצאות של המחקר מצביעות על כך, שהקואליציה הפרלמנטרית של היטלר היתה יכולה להיות שונה מאד - עד אפילו סיום כהונתו בשלב מוקדם - אם היתה מתרחשת תנודה של כמה נקודות אחוז בלבד בהצבעה.

על פי אחת ההערכות, גידול של 1% בקיצוץ ההוצאות הביא לעלייה של 1.825% נקודות בשיעור ההצבעה למפלגה הנאצית. התוצאות מובהקות עוד יותר אם מסתכלים רק על הקיצוצים בפנסיה, בדמי האבטלה ובשירותי הבריאות.

החוקרים מצאו שבאזורים בגרמניה בהם הטיל הממשל קיצוצים והעלאות מיסים גבוהים יותר (מדיניות צנע אגרסיבית), היתה גם עלייה גבוהה יותר בשיעורי ההצבעה למפלגה הנאצית, והקשר הזה נמצא מובהק מבחינה סטטיסטית.

וכאן נכנס הצנע. החוקרים מעריכים, שהקנצלר ברונינג קיצץ את הוצאות הממשלה בין 1932-1930 בכ-15%, העלה את מס ההכנסה בכ-10%, וקיצץ את קצבאות האבטלה, הפנסיה והרווחה. התוצאות הכלכליות היו קשות: התוצר צנח ב-15%, והאבטלה עלתה מ -22.7% ל -43.8%.

אבל גם כאן, החוקרים מציינים שרוב החוב הגרמני בכלל לא הוחזר. הם לא מבטלים את ההסבר שהפיצויים מילאו תפקיד משמעותי בעליית הנאצים, אבל הם חושבים שהפיצויים והשפל הגדול הם לא הסברים מספקים.

הסבר מקובל אחר שמיוחד לגרמניה הוא פיצויי המלחמה שהטילו עליה בהסכם ורסאיי - סכום שעמד על כ-260% מהתוצר הגרמני. כאן חשוב להזכיר, שכבר ב-1920 הזהיר הכלכלן הדגול ג'ון מיינרד קיינס, שהנזק הכלכלי שנגרם לגרמניה מההכרח לשלם את הפיצויים, עלול להוביל לעליית דיקטטורה.

עוד בעיה בהסבר הכלכלי הרגיל היא, שהמובטלים הגרמנים לא הצביעו בהמוניהם לנאצים, אלא בכלל למפלגות הקומוניסטיות והסוציאל-דמוקרטיות, שייצגו באופן מסורתי את האינטרסים של העובדים.

עומק המשבר הכלכלי בגרמניה היה רק ​​במעט גדול יותר מאשר בצרפת או בהולנד, אך באוסטריה ובארה"ב הוא היה קשה עוד יותר. בעוד שכמו בגרמניה גם באוסטריה עלתה לשלטון דיקטטורה ימנית קיצונית, בצרפת, הולנד וארה"ב לא עלו לשלטון מפלגות ימין קיצוניות.

החוקרים לא טוענים שהצנע מספר את כל הסיפור, אלא שהוא גורם אחד. אבל הם טוענים, שבדיקת חלקו של הצנע מסבירה חלקים חסרים בנרטיב המקובל. בהסבר המקובל, לפיו השפל הכלכלי הגדול מסביר את עליית הנאצים יש בעיה: הרבה מדינות אחרות סבלו גם הן מהמשבר, אך הן לא הפכו לדיקטטורות טוטליטריות.

המחקר של ההיסטוריונים הכלכליים מתמקד בגורם אחר: מדיניות הצנע, ובמיוחד בחבילת קיצוץ ההוצאות האגרסיבית והעלאת המס שחוקק הקנצלר השמרני ברונינג בין השנים 1932-1930.

ההסבר המקובל הוא שהגרמנים נהרו למפלגה הנאצית כתגובה לנזקים הכלכליים והחברתיים העצומים של השפל הגדול, שהמפלגות האחרות לא הצליחו לטפל בו. הסברים אחרים תולים את האשם באובססיה של התרבות הגרמנית לסדר ולסמכות, לאנטישמיות הגרמנית העמוקה, ועוד.

האיור מתוך דוח בנק ישראל 2024, פרק ו', המגזר הציבורי ומימונו.
www.boi.org.il/publications...