כל כך רציתי לרצות אותו אתמול בלילה. אותו הגוף, אותו העור, הידיים, הורידים. אותו הריח, המגע. וכלום לא נדלק בי. נשארתי כבויה

ואפילו באנונימיות שבתוך האנונימיות
אני לבד

כל מה שלא מתאים לי בדיוק, כל מה שטיפה עושה לי לא טוב, דורש ממני התאמות, הכחשות, התעלמות מעצמי - כל אלו נושרים כל כך בקלות בשבועות האלה מאז. עלי שלכת שהיו פעם חלק ממה שהייתי, נושרים חומים צהובים ומרפדים את הדרך הלאה, מתמלאים במים ובוץ

מתי הספקתי לשבור לעצמי את הלב? אוף
כאילו כל המלחמה הזאת לא מספיקה

בשולי הדברים, הסקס האחרון שהיה לנו באפטר שהוא יצא אליו, היה אינטנסיבי אבל כמעט טכני, וכל כך מאכזב. אם הוא ימות במלחמה זה יהיה הזיכרון האחרון שלי ממנו

לפעמים זה ניואנס דק מאוד, שמבדיל בין סקס טוב שממלא ומטעין אותי, לבין כזה שמרוקן

להכנס למלחמה הזאת עם מאהב אחד (בלבד. שיצא למילואים כבר ביום הראשון) היתה טעות טקטית

חרא עונה של פאודה

אני כבר לא זוכרת איך זה להתפרק בידיים שלך

אז גם פה אין נודז?

ימים ארוכים שלא הצלחתי לבכות, הגרון חנוק, מעברי האוויר מרגישים חסומים. כשנפלנו מתנשמים על צידנו, על המיטה, הוא עדיין מאחורי ובתוכי, מחבק אותי אליו מאחורי ואני אותו אלי, מבפנים. ואז דמעות

הוא יצא ל 24 שעות הביתה לאישה ולילדים, ובאמצע היום נסע אלי, לכמה שעות של סקס ודמעות