זה אולי לא הבעיה הכי דחופה של ישראל כרגע כי יש עדיין מאה חטופים והחטופות שמוחזקים בשבי אכזרי והממשלה לא שמה על זה, אבל ילדים בכיתה ז' לא יודעים איזה יבשות יש. או מה הם כיווני השמיים. או לקרוא ברצף.
קיצר אפשר לדבר הרבה על דמוגרפיה אבל כרגע החינוך הממלכתי על סף קריסה.

פשוט מדהים כמה בקלות אפשר לדעת מי מהתלמידים מגיע מבית שרואים בו ערוץ 14.

לא הבינה את הקונספט.
#פידחתולים

הבוקר אפילו היה יותר קשה

למה ציפורניים של תינוקות חדות יותר מסכינים וצומחות מהר יותר מהתדירות שבה מתגלות פרשיות בטחוניות חמורות במשרד ראש הממשלה

בוקר קר, התינוק והחתולות ישנים עלי והשכנה שאוהבת אדל משמיעה את מיטב הלהיטים הנוגים שלה. מקווה שהתלמידים יעריכו את זה שאני מגיע לבית הספר היום כנגד כל הסיכויים.

חוזר מחתונה יפה מאוד, כשהשמש שקעה אדומה וגדולה לא יכולתי לעצור את העצב שגאה בתחושה נוראית שאנחנו רוקדים את הסוף של המדינה הזאת, של התקוות של ההורים והסבים שלנו, את הסוף של החלומות שלנו לילדים שלנו. מקווה שאני טועה.

אחד הדברים הטובים בלחזור ללימודים זה האפשרות לחשוף מסמכים היסטוריים שכתובים בהם פנינים כמו: "כשתופסים אותך בביצים זה לא רק כואב, זה גם די מגעיל"

פשוט מדהים איך דווקא ביום שאני נמצא באוניברסיטה ולא בבית הספר, התלמידים שלי מוצאים דרכים יצירתיות להכאיב זה לזה.

יש פוסטרואמה וכמעט כל החדשות רעות. אבל יש עלי תינוק, והוא שלי, והוא נרדם אחרי שעה ברצף שהוא נפח כמו קנדי בסאות'פארק, אז בסדר.

חברי וחברותי למקצוע, יכול להיות יותר גרוע. וכנראה יהיה!

מיומנו של מורה שרוט: אתמול התלמידים השאירו את הכיתה שלי מלוכלכת אז היום השארתי אותם לנקות את כל בית הספר. אחרי הרבה דמעות ותלונות (ופליטות פה שקראן לי אבא ולכיתה חדר) הם נהנו, ואפילו למדו איך פותחים שקית זבל.

בתור נער חשבתי שוולטר החבר השרוט של הדוד הוא הפוגה קומות עם העצבים שלו והדיבור הבלתי נשלט על ויאטנם. היום אחרי המלחמה, כשכל רכב שחותך אותי בכביש וכל אחד שמלכלך ברחוב גורמים לי להיכנס לעמדת קרב, אני מבין שאני שוולטר סובצ'ק. ובטח יש עוד אלפי וולטרים שמסתובבים פה.