לא מבין את האנשים שתופסים ממני. את אלו שלא - אני מבין מצוין, הם יודעים לראות אותי מבעד לכל השכבות המטופשות, מזהים את כמויות הזיוף, קולעים אל מה שאני באמת

כשאני עייף אני מתוודע לאמת האחת היסודית שהכול בלתי נסבל ואין שום טעם לחיות. כשלא, יש לי מספיק כוח להסיח את הדעת מכך

Be your own goddamn moral compass

גל של השלמה: לא שמשהו השתפר, אבל המחשבה על הרע שהיה ושיהיה קצת יותר נסבלת. אבל אל דאגה, הוא חלף מהר

חופש השמור למקום חדש כמעט בלי עוקבים, משולח כל רסן של ציפיות, של פרסונה מדומה. לא הבדל תהומי אך פסיעה קטנה אל שדה מרשרש שלא נחרטו בעשביו שבילים

בכוכב רחוק מכאן, יותר ממאה שנות אור, ישנה ציווילזציה מתפתחת אשר שמה לה לתחביב שהפך למטרה וכרגע מהווה את עיסוקה המרכזי – רישום ומעקב אחר גלי האור הנפלטים מכדור הארץ. הם מעבדים ומצליבים את כל המידע המגיע אליהם, בהתחלה היו כתבי רשומות ששרבטו בספרים עבי כרס כל התרחשות שניתן היה לפענח,

אני יודע שזה לא הפורום שלי, אני יודע שלא הייתי מצליח להשתלב שם ולהתחבר, הכול אני יודע ועדיין היצר החברתי שלי מפוצץ אותי בקנאה. האדם הוא יצור מקנא

הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי זה הורות. לראות את עצמי מתנהל כמו שלא הייתי רוצה לדמיין. מאיפה כל הכעס הזה בי? מי זה האיש שצועק ומאבד עשתונות ככה? ומה עושים מול בעיות ומכשולים שנראים, באמת, בלתי עבירים?

מקום חדש, ברמה האישית, נסיון לשחזר בדיוק את מה שהיה במקום הקודם? אפיק השקעה חלופי למקרה של קריסת המניות? או הזדמנות לדף חדש, לתת ביטוי לצדדים אחרים? אולי מקום ליצרתיות, לתרגל כתיבה
היו שלבים בחיים שהמעבר למקום חדש היו לי כמו פרישת כנפיים מתוך גולם דחוק ומתפורר