>> הוא פקח עיניים בנשימה כבדה. הזיכרון לא השתנה. דבר לא נפתח. הוא עדיין בחדר הקטן הזה, לבד. המפתח נשבר בידו הקפוצה, השרוטה. הוא השליך אותו לפח האשפה. לגמרי יותר מדי יוטיוב.

---

מה, עוד #סיפורונובמבר? לא, סתם #סיפורון, לכיף.

>> בערב, בבית, הוא הוציא אותו מהכיס, הריח את הנחושת, כמו דם. הוא עצם עיניים וחשב על הלילה ההוא, על ההחלטה האחת שפירקה לו את החיים. הוא עצם עיניים, רעד, הרגיש את המציאות נסוגה. הוא הרגיש דקירה פתאומית עמוק בסרעפת, כאילו המפתח נכנס למנעול ישן וחלוד בתוכו. >>

>> מכסה העדשה נשאר סגור. טעות קטנה, אנושית.
וזו, 'הנוכחות'. צולמה עשר דקות לפני מותו של הצלם. הוא כיבה את כל האורות בחדר הסטודיו כדי לתפוס את הרעיון הטהור. הפיתוח נכשל, לצערנו.
אלו אינן רק מסגרות שחורות, אלו עדויות של החמצה, מוקדים של אפשרות. רק דמיינו, אילו תמונות נפלאות לעולם לא נזכה לראות.

>> היא שמעה פעם שאי אפשר להעיד נגד בת הזוג שלך. ואם זה לא יעבוד, תמיד יש את הגג, תמיד קורות תאונות.

>> עבר ממגירה למגירה. לפני שבוע היא גילתה שהוא חזר לארץ, והיום הגיע עוד מכתב. מעטפה בתיבת הדואר שלה, ללא בול או חותמת, "יוני מכיתה ג2" היה כתוב עליה. היא הניחה את המעטפה הלבנה ליד זו המצהיבה, שתיהן סגורות, היא ידעה מה כתוב בפנים. היא תקבע איתו פגישה, היא תבוא יפה. >>

>> הוא יכול לעשות זאת שוב. "זירזתי הליכים," אמר, והוסיף, "לטובת הפריפריה." זה נשמע טוב. "ההליכים האלה נועדו לשרת את האזרח, לא להפך." הוא צחקק, "בדיוק. פעלתי מתוך אחריות ציבורית. הם יבינו. הם תמיד מבינים."

>> "זו לא הייתה שחיתות," לחש, "זו הייתה פתיחות. גמישות." הוא שמע את המילים מוחזרות מקירות השיש. נזכר שאמר אותם גם אז, כששקל להחזיר את המתנה ההיא. אז הן נשמעו חלולות. בכל פעם הוא האמין להן קצת יותר, עד ששכנע את עצמו. >>

>> ארמוז לך אפילו, תוך סיכון רב, שיש סיבות רבות שזכרונות אלה יעיקו עליך יותר מהעדרם, ושחייך החדשים צפויים להיות טובים בהרבה מחייך הישנים. את דאגת לכך בעצמך."
הליידי קמה ממקומה. "אינני בובה!" היא רקעה, "חיי אינם משחק, הצגת תיאטרון!"
"גם לא אם את עצמך היא התסריטאי?" הרים המאגוס גבה, >>

>>
"אילו אינם חיים! זו בדייה, שקר אכזרי!" הליידי התייפחה אל תוך מטפחת.
"ואם אגיד לך, שגם כאן כבר היית. שברגע שהחזרת את זכרונותייך, איימת עלי שלעולם לא אעשה זאת שוב, והראית לי שאת בהחלט מסוגלת לממש איום זה. >>

>> "אגיד לך עוד דבר. הקמע הזה, הוא עבר כבר כמה שימושים. את השתמשת בו לשחזר את זכרונותייך, נחרדת, ומיד נעלת אותם שוב, מצאת את עצמך בדיוק באותו מצב. אותם ידענים, כנראה פגשו אותך כבר בעבר, וסרבו לחזור על התהליך. חישבי טוב, ליידי וֵיל, האם לא עדיף יהיה לקבל את חייך החדשים?"
>>

>> המגוס הנהן. "אני חושש שהם יכולים, אבל הם לא רצו. מדובר בקמע שיכחה. מטרתו הייתה לנעול את הזיכרונות בתוכו. למי שהיית, הייתה כנראה סיבה טובה להשתמש בו. היא ארגנה לך חיים טובים, תוכלי למצוא חברים חדשים, אפילו משפחה."
"לא, לא, אני חייבת לדעת!" הליידי ספקה כפיה.
>>

>> "לא רק הקמע." אמר המגוס, "לצידך היו תעודות המזהות אותך כליידי ורה וֵיל, בעלת אחוזה נאה ומקורות הכנסה."
"ואיש לא מכיר את אותה ליידי וֵיל, לא באמת! אין לה חברים ולא משפחה. אתה חייב לספר לי על הקמע, אני מרגישה שמשהו נורא אירע, אבל אף ידען אחר לא יכול להגיד לי!"
>>

>> זה לא היה נקמה. זה היה הכרחי. עכשיו אולי היא תבין, ואם לא, תהייה עוד תגובה.

>> המכה שלי צריכה להיות משתקת. תלשתי את כל הקישקושים שהיו על הקיר, ואז לקחתי את הבובות שעל המיטה, הן נקרעו כמו הסמרטוטים שהיו, החדר התמלא בספוג.
"תפסיק! תפסיק עכשיו!" צעקה אמא, קולה היה רחוק, כאילו מעולם אחר.
הפסקתי. עמדתי באמצע הריסות המבצע, מביט בהן. >>