Blue sky

‏ירח כמעט מלא מאיר על שביל עפר.
דלת תא המטען מתרוממת מעלה, אנחנו מתיישבים, לוגמים מהיין, מחייכים חיוכים חשופי שיניים לבנות שמוארות בחשיכה.
יש מתח עדין, מין מבוכה שמתפוגגת לה לאיטה. שתי נפשות שמצאו מפלט רגשי בימי המלחמה, בין אותיות ותמונות של זריחה, נפגשות. ולפתע יש פנים לאותה >>

‏אי שם בארץ יצורי הפרא, גבר ואישה , שעונים על תא מטען של רכב, מערבבים טעמים דרך לשונות, מעבירים אנרגיה בידיים מלטפות.
הם נוגעים, מנשקים וחודרים.
עד שהשעון, שנראה היה שהחליט להאיץ את מחוגיו, מסמן שנגמר להם הזמן המתוקצב.

שני לבבות חסרי בית, שוהים תחת קורת גג אחת.

*** פוסט זה פורסם לפני הפרסום בטוויטר 😏.

היום צפיתי בסרט קוריאני מקסים על חיבורים בין אנשים.
הוא נקרא "חיים שלמים"
נאמר שם משפט כל כך יפה על איך קשר נבנה.
"זה כמו ששמים שני עצים באותו עציץ, וכל אחד מנסה לסדר שם את השורשים"

*סרט מומלץ.

‏דברים שאת לומדת במהלך ההורות:
נייר טישו משומש חוזר להיות שמיש אחרי שהנזלת מתייבשת.
הכל תלוי בקריטיות של המצב.

*מוזמנים להוסיף תובנות נוספות.

‏זהו, כבר לא הייתה ברירה אחרת אלא להשתמש בנשק הכי קטלני שיכולתי. (טוב למעשה אחד לפני האחד הקטלני ביותר).
היום מרחתי לבן 3.5 (עוד רגע 4) לק 'מרה' על האגודל כדי שיפסיק להשתמש בו כמוצץ.

ספויילר- נראה שזה עושה את העבודה.😏

כל פעם מחדש מתלבטת אם לבנות פה את הדמות כפי שהייתי עושה בטבעיות לולא היה לי טוויטר ופשוט לפרסם גם פה את מה שאני מעלה שם.
אבל אז אני נזכרת שרוב מי שפה נמצא גם שם ותוהה עד כמה זה רלוונטי לעשות כפל פוסטים. 😏

‏פלאשבק לטיני.
מגיעים לחדר אחרי נסיעה משותפת, התפשטנו, כל אחד בתורו. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו אחד את השני במלוא עירומו.
גוף חלק, צבע עור משגע, מעוצב, שריריו מודגשים.
המבט המלוכסן לעברי חצי מחוייך חצי מגורה . הוא מקרב אותי, מצמיד את גופי ומנשק. ההרגשה של גוף אל גוף הייתה >>

‏ערב עם הלטיני.
רגע לפני שהוא עוזב. הצלחנו לארגן מספר שעות שהסתיימו בנשיקת פרידה וחיבוק מוחץ.
כשאסף אותי חייכנו שנינו, מין חיוך רווי שכזה על שמתממש המפגש שרצינו. אחרי מספר מפגשים קצרים מלאי אנרגיה, סוף סוף אחד כזה שיאפשר לנו להתרפק כפי שרצינו.
מפגש תאווה שהתסיים במתיקות שיא>

יהיה קשה להתעלם מהעבר הטוויטרי שלי ולכתוב הכל כאילו אני פותחת דף חלק. כי סיפורי פלג, תלם וכל מיני אחרים אולי עוד יצופו פה בדרך זאת או אחרת. וגם אם לא, אז הם כבר השאירו את חותמם על אלו שהכירו את הסיפורים.

ועל אף שאין פה ממש סיפור בהמשכים, הדמות של פלוסית היא אותה אחת...והמציאות היא אותה מציאות.❤️

מתחילה פה, כאילו מחדש.
וזה מרגיש קצת כמו להיות
"The new girl on the block"
ויש בי צד שרוצה את המעבר, (כי מאסתי בטוויטר) אבל גם צד שרוצה להשאר שם, בישן והמוכר.

המילים שלי עוברות דירה...מקווה שהשכנים יהיו נאים בעינהן, אך יותר מזה מקווה שהן יהיו נאות בעיניהם.